דן אוריאלי סיפורים מעולם הקפה
כאן דן אריאלי. מומחה לקפה. בפוסט זה אספר לכם על הפעם הראשונה. הפעם הראשונה שפגשתי חווית קפה מעולם אחר.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשתי וחוויתי את עולם קפה הספשלטי (Specialty). ומה שמעניין אותי כיום זה מה אני זוכר מהחוייה.
זה היה לפני בערך 15 או 16 שנה. הייתי בארה"ב עם בת-זוג (דאז) בדרך לפסטיבל הברנינג-מן שגם לגביו יש אנקדוטה מצחיקה בסוף. היינו בסן-פרנסיסקו לבקר אצל בן-דוד אהוב ביותר עלי. כבר עבדתי עשור בעולם הקפה אז הכרתי וידעתי על אופנות מתחלפות, חידושים מסעירים ותופעות מסקרנות. זו שרציתי לבדוק בסן-פרנסיסקו נקראה בלו-בוטל (Blue Bottle) שכבר אז נחשבו ל"אפל" של עולם הקפה – אליטיסטים, ייחודיים בהרבה דברים ומקפידי איכות נוקשים. הייתי חייב לחוות את המקום ולטעום את הקפה. אז הלכנו, אפרת ואני, לפלא המדובר.
חווית הקפה של דן אוריאלי
התור. אני זוכר שהייתי בהלם מהתור. לא רק מהאורך שלו שהיה הרבה מחוץ לבית הקפה על המדרכה בחוץ. השקט. הסבלנות. הקבלה שבהמתנה. אז עמדנו עם כולם. בשקט, בציפייה דרוכה.
כשהתור הגיע לדלת בית הקפה זה היה כאילו קיבלנו הצצה ראשונית לבית המקדש. עדיין בתור אבל העיניים חוקרות וסופגות. שני דברים אני זוכר בעיקר שקפצו לי מול העיניים – חלוקי המעבדה (ואולי הזכרון שלי מתעתע בי ואלו היו פשוט אוברולים יפים ומהוקצעים) שגרמו לכל העובדים להיראות כמו מדענים שמסתובבים בחלל בית הקפה ואת ההגשה לשולחנות של קפה סיפון (Syphon) שאין ספק שהוא דבר מרשים ביותר למראה. אט-אט התקרבנו לקופה המיוחלת. בינתיים ראיתי שלט שמספר ש"כל מנות הקפה שלנו בכל המשקאות מוכנים על-בסיס אספרסו כפול" (משהו שאימצנו ועשינו בקפה נחת למעט אספרסו קצר) וראיתי גם, בפעם הראשונה עבורי עד אותו יום, בידיות מכונת האספרסו ללא תחתית (bottomless/naked portafilter). אני זוכר אותם עומדים מאחורי הבר, אותם מדענים קטנים, רכונים מעל סיפון, בוחשני עץ בידיהם ומבט כ"כ מרוכז זה היה כאילו הם עיוורים לכל דבר אחר. אני זוכר את מגדלי הקפה בחליטה קרה (cold brew drip tower) במדפים משל עצמם, מטפטפים אט-אט את נקטר האלים השחור הזה.
צחוק, צחוק אבל קפה
המצחיק הוא שאני אפילו לא זוכר מה הזמנתי! אולי פילטר, אולי אספרסו, אולי משקה עם חלב? אני כן זוכר שהיה טעים, מעניין אבל בהחלט לא הדבר הכי טעים שטעמתי בחיי. מה שאני כן זוכר זה שאפרת הזמינה קפוצ'ינו. יצאנו החוצה, הלכנו כמה צעדים, ראיתי שאפרת מסתכלת עלי במבט מוזר ואז פשוט אומרת "אני לא מסוגלת לשתות את זה". לקחתי ממנה שלוק. חמוץ! ככה קראתי לזה אז. היום כנראה הייתי אומר בעל חמיצות גבוהה או פירותי מאוד. אבל אכן, לקחתי שלוק ולא התעורר בי שום רצון לקחת עוד שלוק מהדבר המוזר הזה שהיא מחזיקה בידה. אז הקפה שלה נזרק לפח והלכנו לחפש קפה אחר, "נורמלי" בשבילה.
ובקשר לברנינג-מן… מדובר על פסטיבל שבו אין שימוש בכסף. כל אחד ואחת באים עם אספקה לעצמם של שתייה ואוכל לפסטיבל. אפשר לתת ולקבל מתנות, לעשות החלפות, אבל כסף של ממש הוא בעל שימוש רק באוהל המרכזי (central camp) וניתן לקנות בו שני דברים בלבד – קרח… וקפה 😊
